אחת העבירות שמשטרת ישראל שמה דגש רב באכיפתן הינה עבירת הנהיגה בשכרות.
בתי המשפט בכל הערכאות, לרבות בית המשפט העליון קבעו לא אחת כי העבירה של נהיגה בשכרות היא אחת מן הרעות החולות שיודעת חברתנו בשנים האחרונות.

אין כל ספק כי נהיגה במצב כזה מסכנת את הנהג עצמו וכן את שלומם של עוברי אורח אחרים.

בית המשפט העליון לא פעם חזר והדגיש את מדיניות הענישה המחמירה בעבירות כגון דא.  כך למשל נקבע כי:
“בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ” (ראו בין היתר ע”פ 3289/90 מדינת ישראל נ. בראונר, פ”ד מה(1) 397, ע”פ 3152/93 פרידמן נ. מ”י תקדין עליון 1994(1) 713 , ע”פ 6380/90 פטושקין נ. מ”י תקדין עליון 1998(4) 603 ועוד.)

בשל החומרה המיוחסת לעבירת הנהיגה בשכרות קבע המחוקק כי העונש שיוטל על מי שינהג בשכרות יכלול בין היתר עונש של פסילה שלא תפחת משנתיים. ואם זו עבירה חוזרת הפסילה לא תפחת מארבע שנים.
בנוסף לעונש הפסילה נוהגים בתי המשפט להטיל על נאשמים שהורשעו גם עונשים נוספים: עונשי מאסר מותנה, ובמקרים חמורים גם מאסר בפועל, עונשי פסילה מותנים קנסות, התחייבויות כספיות השבתת כלי רכב, ולעיתים אף שירות לתועלת הציבור.

בתקופה האחרונה, קיימת מדיניות של החמרה נוספת של המשטרה ובתי המשפט ביחס לנהגים שיכורים, ובמרבית המקרים מי שנתפס נוהג שיכור בפעם השניה, יעצר – או ישוחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית, עד לתום ההליכים נגדו.

העונש הקבוע בחוק

העונש על עבירת הנהיגה בשכרות, כמו העונש על מרבית העבירות שבפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ”א 1961, (להלן – ” הפקודה”)  ושבתקנות התעבורה, תשכ”א 1961 (להלן – “התקנות”) נקבע בסעיף 62 לפקודה.

סעיף 62 לפקודת התעבורה קובע עונש מקסימלי של שנתיים מאסר למי שנוהג שיכור ברכב:

“העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, (להלן – חוק העונשין), ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין:
(1) מפיר הוראה מהוראות פקודה זו;
(3) הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי לענין זה, “שיכור” ו”ממונה על הרכב” – כהגדרתם בסעיף 64ב;”

סעיף 63 קובע כי אם הורשע כבר בשכרות, ניתן להטיל עד 3 שנות מאסר.

“העובר עבירה לפי פיסקאות (2), (3), (4) או (7) לסעיף 62 או לפי סעיף 10 – למעט נהיגת רכב על ידי אדם שרשיון הנהיגה שלו פקע – או עבירה על תקנה מהתקנות המפורטות בתוספת הראשונה או השניה ובשתי השנים שקדמו לאותה עבירה כבר הורשע על אחת העבירות המפורטות בסעיף זה, דינו – מאסר שלוש שנים אך לא פחות מחודש ימים, או מאסר וקנס מאה אלף לירות; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שנסיבות העבירה מחייבות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום מטעמים שיפרש בפסק הדין.”

בנוסף, קובע סעיף 39א לפקודה, עונש של פסילת מינימום למי שהורשע בנהיגה בשכרות.
“הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה – פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.”

דרך הוכחת השכרות

ניתן להוכיח שכרות באמצעות בדיקה מדעית (בדיקת נשיפה, דם או שתן).

שיכור הוא מי שבדמו 50 מיליגרם אלכוהול ב- 100 מ”ל דם או 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

בסוף שנת 2010 תוקן החוק באופן שהחמיר את הקריטריונים ביחס לנהגים חדשים, לנהגים צעירים ולנהגים רכב כבד ונהגים מקצועיים, באופן שמי שבדמו 10 מיליגרם אלכוהול ב- 100 מ”ל דם או 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף יחשב כשיכור.
ס’ 64ב’ לפקודה קובע כי אם נבדק אדם במכשיר שאושר ונבדק כיאות, ונמצא שהוא שיכור לפי החוק במבחן נשיפה או בדיקת דם, בית המשפט יקבל זאת כראיה להיותו שיכור. אם הנאשם טוען שלא היה שיכור – נטל הראיה עליו.

המשטרה משתמשת כיום במכשיר ה”דרגר” שאושר ונבדק.

בית משפט המחוזי בירושלים, בפרשת עוזרי (עפ”ת 25457-04-10) קבע  כי ניתן להשתמש במכשיר הדרגר לאכיפת עבירת השכרות החל מרמה של 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

בנוסף, משתמשת המשטרה בבדיקות דם לצורך בדיקת שכרות (ובבדיקות שתן – בעיקר לצורך איתור סמים) אלא שבדיקות אלו מסורבלות, איטיות ויקרות יותר מבדיקות הנשיפה ולכן השימוש בהן הולך ופוחת.

אדם שנוהג ברכב חייב לתת דגימת נשיפה אם נדרש על ידי שוטר, אפילו אם אין כל חשד לכך שנהג שיכור.
לעומת זאת, כדי ששוטר יוכל לדרוש דגימת שתן או דגימת דם, יש צורך בחשד לכך שהנהג שיכור (אלא אם הנהג היה מעורב בתאונת דרכים ואז אין צורך בחשד כדי לדרוש מהנהג למסור בדיקה).

נהג אשר מסרב לדרישת שוטר לבצע בדיקת נשיפה, שתן או דם, יראו אותו כאילו נהג שיכור. השוטר הוא זה שקובע איזו בדיקה ידרש הנהג לבצע. נהג שיסרב לבצע את הבדיקה שנדרש, אפילו אם הציע להיבדק בבדיקה אחרת – יחשב כשיכור.

ניתן להוכיח שכרות על סמך בדיקת מאפיינים.
בדיקת המאפיינים לא מוגדרת בחוק. הבדיקה כוללת שיחה עם הנהג, התרשמות ממראהו, מהתנהגותו, מאופן נהיגתו,  כן נבדקת יציבותו של הנהג, על ידי בחינת עמידתו, הליכתו על קו ישר והבאת אצבע לאף.

לאור העובדה שבדיקת המאפיינים אינה מעוגנת בחקיקה, אין חובה על פי חוק לשתף פעולה בבדיקה זו ואין כל סנקציה בחוק על נהג שמסרב לבצעה.

בתי המשפט קבעו כי ניתן להרשיע בשכרות, על סמך בדיקת  המאפיינים לבדה גם ללא בדיקה מדעית:
ר”ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ. מדינת ישראל : “יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, ודברים אלה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו. אולם אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית, וכי בכך נסתתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השיכרות, אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור”. ראה גם  ע”פ 424/90 גנני לב נגד מד”י, רע”פ 3503/04 יוסף אהרון נגד מד”י ובהחלטה של העליון מיום 10.8.08 בבש”פ 6595/08 יעקובסון נגד מד”י.

כיצד ניתן לעזור?

אם קיבלת דו”ח שכרות מומלץ מאוד לקבל יעוץ משפטי.

אמנם על פי חוק יש חובת פסילה של שנתיים לפחות, אלא שבטרם בית המשפט מרשיע נהג בנהיגה בשכרות, על התביעה להוכיח כי אכן נהג בשכרות. כדי לעמוד בנטל ההוכחה התביעה צריכה להראות שהשוטר שביצע את הבדיקה, ביצע אותה בהתאם לכל הנהלים וההנחיות  ותיעד את עבודתו בצורה תקינה.

מנסיוני המצטבר כתובעת תעבורה וכסניגורית ניתן לומר שבדוחות שכרות רבים,  ניתן במרבית המקרים, לאחר עיון מעמיק בדוחות, למצוא פגמים ותקלות בעבודת השוטרים בשטח, או בתיעוד שנעשה לעבודה זו, אשר יש בהם כדי להוביל לכך שבמשא ומתן עם התביעה ניתן יהיה להגיע להסדר טיעון אשר בו במקום עונש של שנתיים שלילה יוטלו על הנאשם  עונשי פסילה הקצרים באופן משמעותי משנתיים (למשל 3 חודשי פסילה בלבד) וישנם מקרים שבהם גם ניתן לסיים את התיק בזיכוי מוחלט.

דוגמאות לתיקי סירוב לבדיקת שכרות שטופלו על ידי משרדנו – לחץ כאן

אפשר לעזור.
מומלץ להתייעץ.

האמור לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי אצל עורך דין תעבורה.
מי שנסמך על האמור לעיל – עושה כן על אחריותו בלבד.